בית החולים לא הצליח להוכיח שאינו אחראי ברשלנות

חולה שמגיע לאשפוז בבית חולים סמוך ובטוח כי הטיפול הרפואי שהוא יקבל הוא הטוב ביותר. הוא אף משוכנע כי הטיפולים והבדיקות וההנחיות שניתנות בעקבותיהן מתועדות כנדרש בחוק זכויות החולה, על מנת שהרופאים שמטבע הדברים מתחלפים במהלך הטיפול, יוכלו לעקוב אחר מצבו של החולה ולקבל החלטות ראויות, וכן כדי שישמשו ראיות אותנטיות למה שאירע. מה קורה כאשר מתרחש אירוע חמור לחולה במהלך אשפוזו בבית חולים, ומשום מה בית החולים לא תיעד את מהלך הטיפול, את הבדיקות ואת ההנחיות לרופאים, ואף לא תיעד את ההנחיות שניתנו לחולה?

בית משפט השלום בירושלים העביר את נטל הראייה לצוות בית חולים שלא תיעד את הטיפולים והבדיקות שנערכו לחולה, ואף לא את ההנחיות שניתנו לו כיצד לנהוג, וזאת על מנת שיוכיח כי לא התרשל בטיפולו בחולה, וקבע כי הצוות כשל מלהוכיח כי לא התרשל, ולפיכך מצא אותו אחראי ברשלנות רפואית.

שלב ההתמוטטות בשירותים- מה קרה שם?

מר מ' יליד 1921 הופנה בדחיפות ע"י רופאת המשפחה לאחר שחש שלא בטוב לחדר מיון. הוא נבדק כשעה וחצי לאחר שהגיע, והופנה לאשפוז במחלקה פנימית.

עקב העומס במחלקה הוא הושאר בחדר מיון בהמתנה למיטה במחלקה. למחרת לחצי הדם שלו היו במגמת ירידה דרסטית, ובבוקר לחץ דמו ירד מאוד עד ל- 73/50 והוא נכנס למצב של שוק.

בחצות היום אחות דיווחה כי מ' מזיע בזיעה קרה, ונערך לו א.ק.ג נוסף. מיד לאחר בדיקה זו מ' לווה לשירותים ע"י בתו בכיסא גלגלים, ולפתע התמוטט שם. בוצעה לו החייאה, אך הוא נותר עם נזק מוחי חמור. חודשיים וחצי היה במצב זה עד למותו.

הייתה הנחייה ברורה לא לרדת מהמיטה!- מדוע בכל זאת ירד?

עיזבון המנוח, בתו, תבעה את ביה"ח ברשלנות רפואית. לטענתה, הטיפול שניתן לו במיון היה רשלני. במיון לא חיברו אותו הרופאים למכשיר ניטור למרות מצבו המדרדר, ולמרות שסבל מהפרעות קצב לב ומבעיות נשימה, מחום עולה ויורד לסירוגין, לא בדקו אותו במשך כל הלילה, לא התייעצו לגבי מצבו ולא שינו את הטיפול על אף ההידרדרות במצבו.

כמו כן לטענתה, לא ניתנה לאביה הנחייה האוסרת עליו לרדת מן המיטה, מה שבסופו של דבר גרם לנפילתו ולמותו. מומחה מטעם העיזבון העיד כי לולא רשלנות ביה"ח, המנוח יכול היה לחיות עוד שנים.

כן טענה התובעת כי הנתבעת גרמה לנזק ראייתי עקב כך שלא ערכה תיעוד מלא של רשומותיו הרפואיות, מה שמחייב לטענתה העברת נטל הראייה ממנה לנתבעת על מנת שהיא תוכיח כי לא התרשלה.

מנגד טענה הנתבעת על סמך מומחה מטעמה כי הטיפול שהעניקה לתובע היה ללא רבב ולפי המקובל, בוצעו כל הבדיקות הנדרשות והצוות פעל לאור תוצאותיהן. מה שגרם לנזקי מ' הוא אירוע פתאומי של מוות קליני שהתפתח במהירות ושלא ניתן למניעה.

היא טענה כי הצוות הרפואי נתן הוראה ברורה האוסרת על המנוח לרדת ממיטתו, וכשביקש לרדת לשירותים טענה כי האחות הודיעה לו מפורשות כי הדבר אסור וכי היא תביא לו סיר, ולמעשה הוא ירד מהמיטה על דעת עצמו ועל דעת בתו. לפיכך אין קשר סיבתי בין מעשי הנתבעת למותו של המנוח. כמו כן טענה הנתבעת כי אף אם יש חוסר ברישומים רפואיים הם הושלמו באמצעות עדויות שניתנו לביהמ"ש.

ביהמ"ש: "במקרה דנן הפר ביה"ח את חובת זהירות"

ביהמ"ש קבע כי היות שבית החולים לא ערך רישומים רפואיים, וזאת בניגוד לחוק זכויות החולה המחייב לתעד ממצאים רפואיים וטיפולים בזמן אמת, וכן עקב סמיכות הזמנים שבין המצב הרפואי של מ' והאירוע החמור שקרה בשירותים, הוא מעביר את נטל הראייה לנתבעת שתיתן הסברים סבירים למהות הטיפול שקיבל מ' ולשיקולים שעמדו בבסיס טיפולים אלה, וכן שתוכיח היעדר קשר סיבתי בינם לאירוע בשירותים שגרם לנזקי מ'.

ביהמ"ש קבע כי בהיעדר רישומים רפואיים כשלה הנתבעת מלהוכיח כי המנוח טופל כראוי במיון מאז שאושפז ועד שירד לשירותים והתמוטט.

כן לא הצליחה להוכיח כי בדיקת הא.ק.ג שעבר המנוח אכן פוענחה, ושניתנו הנחיות לפי תוצאותיה, וכי הצוות הרפואי פעל לפיהן.

בהיעדר הרישומים הרפואיים אף לא הצליחה להוכיח מה היה מצבו הרפואי בנקודת הזמן הסמוכה לירידתו של המנוח לשירותים בכיסא גלגלים, ואף כשלה מלהוכיח את טענתה שאכן המנוח קיבל הנחיות לא לרדת ממיטתו, ושהוא בעצם ירד בניגוד להוראות הצוות הרפואי, והסכים עם התובעת כי הנחיות כאלו לא ניתנו למרות שמצבו חייב מתן הנחיות כאלה.

כמו כן הנתבעת לא הצליחה לשכנע את ביהמ"ש כי לולא ירד ממיטתו האירוע בשירותים היה נמנע. אמירותיה הכלליות של הנתבעת כי מ' סבל מכל מיני מחלות, וכי אירוע כזה היה צפוי לקרות לו אינן מתקבלות, כי זוהי הנחה הסתברותית שלא תמכו אותה בראיות. גם הימנעות הנתבעת מלהביא את הרופא שטיפל במ' סמוך לאירוע פועלת לחובתה.

ביהמ"ש קבע עקרונית כי השארתו של חולה בחדר מיון למרות שהופנה לאשפוז מהמחלקה עקב כך שהמחלקה הייתה מלאה אין לראות בה התנהגות לא סבירה, וזאת בתנאי שהחולה מקבל תשומת לב שמתאימה למצבו. ביהמ"ש פסק לתובעת פיצויים בסך 160,000 ₪.

כתיבת תגובה